מסע אחר

הפתעה: בהוסטל השני בטוקיו נמצאו שני פריטים בעברית בספריה הקטנה: האחד ספר של סופר ניגרי, ספר שנתקלתי בו כבר מזמן אבל לא זכור לי איפה, והשני, מגזין מסע אחר על יפן מ-2002.
מראה משעשע בהתחשב מיקומי הנוכחי: פרסומות של דיאט קולה, מחירונים לדקת שיחה בבזק ולהפתעתי הסמליל של למטייל נותר זהה.
אני מעיין בכתבות המגוונות ותוהה כמה שנראה מסקרן, מעניין, מרגש ואקזוטי ביפן. אולם אני גם תוהה בעצב למה אני לא חש את זה. אולי כי לא נגענו במספיק נקודות מעניינות ביפן, אולי כי לא תכננו את הטיול כראוי, או אולי כי הפער בזמנים, או הפער בין העיתונות למציאות, הוא גדול. כי מגזין זה נכתב בימים ישנים יותר, שלהי הניינטיז, כשהגלובליזציה עוד לא שלחה את זרועותיה לכל פינה ופינה בעולם. ימים שהאינטרנט עוד לא היה דבר רווח ונפוץ כל כך. האם ייתכן שהחוויה היפנית השתנתה כל כך מאז 2002 והגלובליזציה הרגה את הסקרנות?
תמונה: הטורי במיאהג’ימה. תמונה אקזוטית של נוף ימי פסיפי מעורב בטורי הכתום. גם אני צילמתי תמונה בסגנון. הדמיון מפתח מהתמונה לוקיישן עסיסי ומרתק מלא בנזירים בודהיסטים, תיירים מקומיים וחמודים ונופים מדהימים. בפועל: חנות גוצ’י שהסוותה את עצמה לסביבה, עומס תיירים עם מקלות סלפי ואינספור מסעדות ובתי קפה יוקרתיים ויקרים. האם ב-2002 המראה היה כמו הפנטזיה? או שהכל היה זהה מלבד המקלות סלפי?

אין לדעת כרגע. תיירים ותיקים יותר יוכלו לחלוק איתי את דעתם, אם אמצא אותם.
זה כמו דעתי על אמריקה הלטינית: בסיפורו של יוסי גינסברג, בחזרה מטואיצ’י, אמריקה הלטינית מתוארת כמקום פרמטיבי, זר, אקזוטי, והרפתקני. באגביות הוא מספר שהכפריים נתנו לו לשתות משקה מסתורי שהתברר כקוקה קולה: הקולה הגיעה לדרום אמריקה בשנות ה-80 ועוד נחשבה לדבר חדש.
אולם היום, ואני יכול להיות בטוח בכך, הילדים של אותם כפריים לובשים ג’ינס ומשתמשים באייפון תוך מסע שופינג בכפר שכבר הפך לעיר. אין מנוס מגלובליזציה, לטוב ולרע. רק אפריקה עוד לא הפכה למשעממת.
כתבה: ארבע לילות במקומות לינה שונים, ביניהם מלון אהבה. התיאור משעשע ומסקרן. עבורי, מלון אהבה זה לילה עם בחורה כבדה ולא מעניינת, גשם זלעפות ורצון לסיים את הערב במהרה. בכתבות שאתה קורא בסלון המשעמם שלך בבית אתה מדמיין ומפנטז, אילו המציאות לא מתיישמת כפי שהיינו רוצים ומדמיינים. יפן שדמיינתי התבררה ברובה ככל מדינה אחרת שכבר יצא לי לבקר בה, רק עם שפה ואתניות שונה. לפעמים הארכיטקטורה שונה, אבל מאז כנראה מלחה”ע כולם יישרו קו הודות לחילות האוויר השונים. האקזוטיות של הפצ’ינקו נבלעת די מהר ברעש בלתי נסבל, הגיישות מלהיבות אך נעלמות די במהרה, הסושי טעים – אבל גם בארץ אפשר למצוא אותו.
כבר קשה למצוע מסע אחר בעולם אחרי גלובליזציה וקפיטליזם מתועש. לצערי קשה להרגיש אקזוטיות מפתה כשבכל פינה יש סבן אילבן.

Advertisements

דרך טוֹקאידוֹ: קיוטו לאוטסו, פרידה מחבורת ג’ינקאקוג’י וגאסטהאוס ריק

ההכרעה על טוֹקאידוֹ הגיעה בשבת. אורן ואני ישבנו בהוסטל בקיוטו, תוהים מה לעזאזל כל אחד עושה בהמשך דרכו עד שנפגשים שוב בטוקיו ב-19. הדילמה עבורי הייתה בין עמק קיסוֹ שהגנן שלנו סיפר עליו פעם, לבין דרך טוקאידו שהכרתי בדוקו של ג’ואנה למליי (“פשוט נהדרת”).

טוקאידו בפירוש מילולי זה דרך הים המזרחית, שכן זה הכביש בין טוקיו לקיוטו שעובר בצמוד לחופי האוקיינוס השקט. זו הדרך הראשית מבין חמש הדרכים שחיברו בין אדו, טוקיו של היום, לבין קיוטו, הבירה הישנה. בדרך זו, שאורכת כ-500 ק”מ, עברו סמוראים, סוחרים ועולים לרגל. הבחירה בטוקאידו נראתה לי עדיפה על קיסו: עמק קיסו, הנמצא ממערב לטוקיו, חיבר בין פרובינציות מינו ושינאנו לשעבר, וברובו עם נוף הררי, נוף שנחשפנו אליו רבות בפורוסאטו. טוקאידו לעומת זאת מחבר בין קיוטו, התחנה הנוכחית, לבין טוקיו, התחנה הבאה והסופית של הטיול ביפן, והנופים שהוא מכיל נעים בין האוקיינוס השקט לבין הר פוג’י. למען מהות הפרק, שהוא נדודים, הלכתי על טוקאידו.

לאחר עיכובים, שינויים והסקת מסקנות, קבעתי את יום שני כיום היציאה. את ערב שבת רציתי להוסיף לקיוטו בכל מקרה, ובראשון לא היה לי זמן בסוף. כך יצא שבראשון בערב מצאתי הוסטל נהדר בלא פחות מ-1245 ין, השווים ל-40 ש”ח בלבד. לא רק זה, אלא שבאיכותו ההוסטל הוא בין הגבוהים ששהינו בהם בשבועיים החולפים מאז עזבנו את פורוסאטו. בהוסטל נוצרה חבורה מאולתרת ומוזרה: מיי, פובליצסטית גרמנייה סינית בסביבות ה-40, קיי, סטודנט להוראה מטוקיו ששר להנאתו, ווינס, קנדי אסייתי. בנוסף היו טאווינים ששקדו על בישול ואכילת תבשילים מסתוריים. אני הייתי הלבן היחיד במקום. מיי וקיי התלהבו לא רק מסלט הקפרזה שהכנתי, אלא גם מהעובדה שהייתי בכלא צבאי והתכנון שלי לטוקאידו. על האחרון הם אמרו שאני “הירוֹ” ו-“קינג”. קיי כיבד אותנו בכמה שירים בקולו הנפלא, ומיי סיפרה לנו על נסיעותיה וערב השנה החדשה בברלין. כל זה באנגלית עילגת כמובן. וינס לעומת זאת ייעץ לקיי איך לחסוך בסוללה בטלפון. לאחר שקינחתי בעוגת גבינה, נפרדתי מהחבורה והלכתי לישון.

בבוקר, הכנתי את הארוחת ערב שוב רק כארוחת בוקר הפעם. במקרה גיליתי שאחד העובדים מאהימה. הפתעתי אותו כשאמרתי קומאקוגן. אכלתי, ארזתי, נפרדתי מהחבורה, אבל לא לפני שמיי רצתה לעשות כמה תמונות בוריאציות שונות: אני עם קיי, אני איתה, סלפי של שלושתינו, תמונה של שלושתינו (ביקשנו מעובר אורח). לאחר מכן, נפרדנו סופית בכמה שפות שונות, והלכתי לדרכי, לכיוון האוטובוס לתחנת קיוטו, שם אשלח את התיק הקטן שלי, עמוס בציוד מיותר, לטוקיו. להפתעתי הרבה, האוטובוס ריק יחסית ואני מסתדר עם כל המטען. הגעתי לתחנה, ולמרבה המזל העובדות בדלפק המשלוחים נתנו לי הנחה מכובדת של 4,000 ין וחסכו ממני תשלום על אחסון התיק אצלהם עד השליחה לטוקיו. עליתי, תפסתי קו 4 לגשר סנג’ו (Sanjo), התחנה הראשונה שלי בדרך טוקאידו.

וכך זה היה: תחילה בלבול לא מועט בנוגע לגשר הנכון. כי יש גשר חדש וגשר ישן. הלכתי לסטארבאקס הישן, וקניתי קפה בהשראת הבלוגרית ששאבתי ממנה מידע (Roaming Wild Rosie). חציתי את הגשר, וסוף סוף מצאתי אישור לזה שאני במקום הנכון.

השלט שמספר על הגשר ועל דרך טוקאידו

אבל יש בעיה עכשיו. בניגוד למה שציפיתי, אין שום שלט הכוונה להמשך. דרך טוקאידו לא מתויירת ומעניינת אנשים כמו שחשבתי. אני ציפיתי לשלטי הכוונה כמו בשבילים בישראל, אבל כאן, כלום. אז נעזרתי בחבר הותיק והאמין ויקיפדיה שהביא אותי לערך על ציורי 53 התחנות של דרך טוקאידו שצייר הירושיגה, צייר האוקיו-אה הגדול האחרון.

זה הבהיר קצת את העניינים, וראיתי שהתחנה הבאה היא באוטסו. אני חש הקלה רבה בהתחשב שאני כבר מצאתי הוסטל בעיר הדייגים הזאת כשאני ואורן חיפשנו מקום בנואשות במוצ”ש. אז כך, בדקתי את הדרך לאוטסו ויצאתי לדרך.

הדרך מוזרה. כיוון שאני כביכול הולך בדרך ארוכה וגדולה, אבל בסה”כ אני עובר ברחובות שעברתי בסביבתם כבר מספר פעמים מאז הגענו לקיוטו. אבל עדיין – התחושה היא אחרת. כי אני יודע שהפעם אסיים את הדרך במקום אחר. אני צועד, ותוך הנוף משתנה ונהיה פחות צפוף, פחות מלא ויותר ירוק. בשלב מסויים אני מגיע לנחל ומזרקה גדולה, ואפשר להגיד שהגעתי לקצה קיוטו. כמובן יש עוד בניינים ואנשים, אבל מכאן הכל מתדלדל די מהר והכביש נהיה הררי וירוק מעירוני. הנוף כמו בקומאקוגן: הליכה ביער, לפתע כמה בתים, לפתע עיירה קטנה. ספק פרברי קיוטו ספק יישוב משל עצמו, אני נכנס למסעדה הראשונה שאני נתקל בה ואוכל תבשיל עם עוף ושרימפס לצד מרק עוף. מאכזב קצת, אבל לא רע. אוקיני אומרת לי האישה במסעדה. כפי שהבנתי מעלון מידע בשירותי בהוסטל האחרון, זה התודה המקומי של קיוטו, אבל לא שמעתי בכלל חוץ מהפעם הזאת.

אני ממשיך ללכת, ובדרך מתחיל גשם. אני מוכן לזה: אני שם פונצ’ו ופותח את הכיסוי גשם של התיק. ההליכה בעיירה ממשיכה, עם ילדי בית ספר רצים מסביב, ולבסוף אני נכנס לדרך פראית לגמרי: עצים, מקדשים קטנים, מחסנים מגודרים לא ברורים ורעשים מסתוריים מהיער. התפללתי שלא מדובר בחזירי בר שבאו לנקום. המשכתי ללכת, ואט אט החשיך לחלוטין. למזלי, כשהרגע הזה הגיע, הגעתי לפאתי אוטסו פתאום. עיר מוזרה. תחילה הכל הרגיש ריק, אבל לפתע אנשים הופיעו ברחוב הקניות. הגעתי לגאסטהאוס, אלא שהוא נעול. שלחתי מייל להאנה הבעלים, ובזמן שהלכתי להשתין בלוסון היא הגיעה. אלא שהתברר למה המקום נעול: בעוד במוצ”ש הייתה רק מיטה אחת, הלילה אני האורח היחיד. מדכא ומגניב בו זמנית. אני משלם, והאנה הולכת.

עכשיו, מה עושים בגאסטהאוס ריק?

דחלילים יפנים

לילה. כביש הררי לא ידוע ליעד ידוע אך לא מוכר. הנהג יפני, ולא יודע אנגלית כלל. הוא מצליח לשאול מאיפה אנחנו, אבל מעבר לזה האנגלית נתקעת לו בגרון. אני מחפש בתיק את שקית המזכרות כדי להביא לנהג הנדיב שרשרת עם חמסה – קיטש יהודי למזל. אנחנו מגיעים. הנהג הצעיר שלבוש ברשמיות מודרנית פונה שמאלה ואנחנו עוברים על פני מחזה מטריד – דחלילים בחשכה.

רק בהמשך התברר לי מה ראיתי – תחרות דחלילים מקומית. ישנם 15 מייצגים, ומדי יום המקומיים מגיעים לבחון את התחנות השונות. המקומיים מקומאקוגן, עיירה קטנה באי הקטן מבין ארבעת האיים המרכזיים, האי שיקוקו. הדחלילים זה עניין גדול במחוז. במשך כמה שבועות יבחנו התושבים את הדחלילים, חלקם בדמויות אנימה, חלקם לבושים בקימונו, וחלקם מחופשים לכדורגלנים. התושבים יצביעו בקלפי במייצג לבחירתם, וב-4 בנובמבר יתקיים פסטיבל צנוע והמנצח יוכרז ויזכה ב-100,000 ין.

אנשים נחמדים הכפריים היפנים. אנשים נמוכים, לבושים בקפידה ובפשטות ומחזירים חיוך וברכת שלום לבבית לכל קוניצ’ווה מעוות שאומרים להם המתנדבים המערביים. הבעיה המס’ 1 של יפן משתקפת בהם היטב: רובם בני 50 ומעלה, ופעמים בודדות ראיתי אותם עם נכדים. אחדים מהם מנסים לדבר איתנו, אולם ללא הצלחה.

כבר שבוע וחצי שאני מתנדב בכפר הנופש פורוסאטו, מבצע עבודות ניקיון, גינון וסבלות. ובקרוב נעזוב את המקום הנחמד הזה. הגענו לקאזו, מנהל הרשת, דרך האתר וורקאווי. האתר מציע משהו מאוד פשוט: להתנדב במקומות שצריכים מתנדבים עבור מזון ולינה. עסקה יפה שמשתלמת לשני הצדדים. יצא לי בעבר להתנדב במקום שמשתמש בתשתית הזאת, אבל לא דרך האתר. חיפוש אחר מקום כפרי הביא אותנו לאתר אחד של רשת NRG – Nature Resort Group, אבל לא היה צורך בעובדים שם, וקאזו הציע לנו להגיע לפורוסאטו, כפר הנופש שליד מטסויאמה שבמחוז אהימה, שיקוקו. בפורוסאטו לא חסר עבודה: ניכוש עשבים, ניקיון בקתות ואפילו פינוי בוץ מנחל מתייבש – משימה אבסורדית וחסרת טעם שמשום מה הצוות מאמין ביעילותה. לפחות יוצא לי לנעול מגפי ענק.

בהגיענו למקום, הנהג האדיב עזר לנו לפרוק את תיקי המוצ’ילה שלנו מהאוטו, והענקתי לו את צמיד החמסה אדום. קדנו קידה, הוא נופף לנו בידו לברכת מזל, ונכנסנו בדיוק לקריוקי שמתרחש באולם המרכזי. קאזו, יפני גבוה ושחום, זיהה אותי וערכנו היכרות קצרה. הוא היה שיכור ביותר. הכרנו את שאר המתנדבים: ניקולאי הדני הראשון שניגש אלינו, אולי בהיותו הכי ותיק יחסית לשאר החבורה. הכרתי גם את כריס, גרמני ממושקף ומזוקן, ואת קייט, בריטית בלונדינית צעירה. ניקולאי לקח אותנו למגורים בואן, וערך לנו סיור במקום. הבניין לא ברור במיוחד – משרד נטוש שהומר למגורי מתנדבים מטונף.

חזרנו לערב הקריוקי בשיאו, אז ניגשו אלינו שאר החבורה – סינג המהנדס המלזי, ג’ס והאנה המורות הבריטיות, יוהנה, חברתו המיילדת של כריס, תום, בן זוגה של קייט מליד בריסטול, לוסיל הצרפתייה, מארק ממנצ’סטר, אנה האמריקאית ויוהנס הגרמני והצעיר בחבורה – בן 18 בלבד, ונסע ליפן לשנה לבדו. לא שרתי קריוקי עד שתפסתי ראש, ומיד אחריי עלה קאזו יחד עם הארו, יפני מפוקואוקה, לשיר היפנית יחד. הערב נגמר בחצות, ואנחנו חוזרים למגורים.

הגענו בדיוק בזמן, כי ראשון בערב זה ערב הקריוקי הקבוע ולמחרת זה היום חופש הקבוע. יצא לנו לחקור את המקום. לידינו, טירה יפנית עתיקה שהומרה לפלנטיריום צנוע ומוזיאון קטן. האזור כולו מוקף ביער אינסופי. היער מלא עצים גבוהים, עכבישי ענק, נחשים ואפילו אוטו נטוש. באזור גם אפשר למצוא גני שעשועים מתפוררים – עוד תזכורת לילודה הפוחתת ביפן.

ליד המשרד, קאזו מטפח חבורת ברווזים. הברווזים צהבהבים, רעשנים ואוהבים לנשוך אצבעות. המקומיים אוהבים להאכיל אותם ולצלם אותם. קאזו סיפר לי שהוא מגדל את הברווזים במשך שנה עד שנתיים, נותן להם להתרבות ואז שוחט אותם ומעשן אותם. במקום גם יש חתול אפור שלא מפסיק ליילל. אולי כי הוא בודד, אולי כי הוא רעב. ואפילו חזירי בר אפשר למצוא בסביבה. החוואים יורים בהם, ומביאים אותם לקאזו. באחד הימים פינינו מחסן על מנת להפוכו למשחטת חזירי בר, למרות שגילינו כי כבר יש קורבן ראשון שהופשט מעורו. מחזה שיהיה קשה למצוא בארץ הקודש.

פורוסאטו מציעה הרבה מעבר לחיות: במקום יש גם בית קפה צנוע, מסעדה קטנה, בתים עתיקים ואפילו מוזיאון Hero Star – חדר תצוגה גדול שמראה בסדר כרונולוגי אוסף בובות אנימה מרשים של אלמוני ממטסויאמה. המוזיאון לא מצליח במיוחד, אולי כי הוא במחיר זעום למוזיאון כה קטן – 1000 ין, כ-32 ש”ח.

כמובן, גולת הכותרת היא בקתות האירוח – הריוקו, הצימרים היפנים. הם בנויים בקפידה, ומציעים אמבט נוח, מטבח וחדר שינה עם טאטאמי מסורתי. בנוסף לבקתות הקטנות יש את המבנה הגדול, אולם זה, כמו רוב הבקתות, יחסית ריק העונה. מלבד הסופ”שים, המקום לא מלא באורחים. המבנה הגדול, אגב, שימש ככל הנראה כבית ספר בעבר. עוד תסמין לילודה המתדלדלת ביפן.

המתנדבים עזבו עם הזמן. תחילה הזוג הגרמני שמטייל בכל העולם, לאחריהם שלישית הותיקים – ניקולאי הדני, מארק הבריטי והאנה האמריקאית, והיום, הזוג אקדמאים הבריטי. אבל בקרוב, בדצמבר, המקום יסגר עד למרץ. למזל הברווזים, הם עוברים יחד עם הצוות לאתר הנופש הדרומי יותר.

המסע לבריסטול: למה בריסטול

חזרתי מלונדון לפני שבוע, ויש הרבה מה לספר ממה שהיה שם. אבל קודם, אספר למה נסעתי בכלל.
לפני כשנה, מאט ג’ונסון, הסולן, כותב השירים ובעצם להקת ד’ה ד’ה כולה, הכריז שהלהקה תחזור לקאמבק בקיץ 2018, קאמבק שיפתח ביוני עם שלוש הופעות באולמות מרכזיים בלונדון. אני עוד הייתי בצבא בזמנו על תקן משלים בביסל”א, וללכת להופעה בלונדון נראה כמו משהו רחוק שנות אור ממני. בימים ההם מעבר תפקיד למש”ק קישור עם כוחות ארה”ב עוד נראה כמו משהו אפשרי, אז לא ויתרתי לגמרי על לתפוס את הסיבוב הופעות המדובר. אולם בהמשך, כשהעלו אותי פיקודית לסוללת כיפת ברזל, כפי שיועדתי אבל כמובן לא רציתי, המצב נראה אבוד. השגרה של כיפת ברזל, כזו שכוללת – יציאות של 17/4, שמירות ללא הפסקה והקפצות אקראיות בהתאם למצב הפוליטי והסחות הדעת של מנהיגי ישראל והרצועה – היא לא שגרה שיתאפשר לי לקבל במהלכה טופס חו”ל בקלות. קצת לאחר שעליתי לסוללה, הבנתי למעשה את משמעות השירות שלי, מה שגרם לכך שערקתי פעמיים, והגעתי לכלא 6, ממנו השתחררתי באמצע אפריל חזרה לסוללה. בתקופה ההיא עוד קיוויתי שאצליח להשתחרר על נפשי במהרה, מספיק מהר בשביל לנסוע ללונדון כאזרח חופשי. אולם לא כך היו הדברים, ויומיים לפני ההופעות עוד חיכיתי לפסיכיאטר. הסיכויים היו קלושים, אבל הסתמכתי על העובדה שסיבוב ההופעות ממשיך ברחבי הממלכה המאוחדת בטרם הוא ימשיך לארה”ב ולאוסטרליה. לבסוף, לאחר שאמרתי את הדברים הנכונים לאנשים הנכונים, קיבלתי את הפטור המיוחל וגזרתי חוגר, אולם זה היה חודש לאחר תחילת הטור. אם כך, לא בזבזתי זמן. תוך שבוע מהשחרור הזמנתי כרטיס להופעה בבריסטול, ההופעה האחרונה בבריטניה שלא הייתה סולד אאוט, ובאותה נשימה ויתרתי סופית על פסטיבל מטאור.

בבריסטול אין נמל תעופה בינ”ל, ועל מנת להגיע לשם עליי לטוס תחילה ללונדון ומשם לקחת רכבת. אז אם אני ממילא נוחת בלונדון, אז אעשה טיול בלונדון, לא? ובכלל, אם כבר אני באנגליה, מן הראוי שאבקר בלונדון. עקב העובדה שאני עובד בשביל לחסוך ליפן, תכננתי שתחילה אהיה בלונדון מספר ימים מינימלי, אסע להופעה, אחזור ללונדון ומשם אטוס ארצה. אולם התברר שאין תחב”צ אחרי שההופעה תגמר, לכן תכננתי שאשהה כמה ימים בלונדון עם קפיצה קצרה לבריסטול באמצע. הזמנתי כרטיסים בויז אייר, סגרתי הוסטלים ללונדון ובריסטול. ונותר לי רק לתכנן מה לעשות בימים חוץ מההופעה.

לונדון מעלה אסוציאציות רבות אצלי. החל מלונדון של המאה ה-19, לונדון של ג’ק המרטש ושרלוק הולמס ושיא התקופה הויקטוריאנית של הקולניאליזם באפריקה, עיר של לורדים, פערים כלכליים ופועלים ממורמרים. לונדון של מלחמת העולם הראשונה – עיר ריקה מגברים ומלאה בלשכות גיוס ומצעדים צבאיים וייאוש ממלחמה תעשייתית מודרנית, עיר שעדיין מהווה את בירתה של האומה והאימפריה החזקים בעולם. לונדון במשבר שאחרי מלחה”ע, עיר מלאת נכים, אנשים שבורי נפש וותיקי מלחמה מאוכזבים ששותים לשוכרה פינטים של בירה כהה בפאבים מעץ, עיר שמתחילה לרדת מגדולתה בעוד בעלת בריתה, לשעבר הנתינה המרדנית שלה, מתחילה להתחרות במקומה. לונדון של הבליץ, עיר מפוצצת ממטוסי הלופטוואפה שממטירים הרס בקרבות אוויר ושולחים אנשים למקלטים ולתחנות האנדרגראונד, בירתה של האי הקטן והנחלש שבראשות צ’רצ’יל לא נכנע לגרמנים שכבשו את כל אירופה מלבדו. לונדון של המלכה אליזבת השנייה והצעירה והאולימפיאדה, בירתה של אימפריה שירדתה מגדולתה ונאלצה לסגת ממושבותיה הרבות ועכשיו צריכה לאחות את הפצעים. בהמשך, מקום תוסס של להקות רוק מהפכניות שמתחילות במרתפי בירה ויוצאות לתור את העולם עם שלל תחפושותיו וסגנונות. אחריהן, יורשים את מקומן בלונדון פאנקיסטים עם דוקס שמופיעים במועדוני לילה אפלים וקוראים לאנרכיה בממלכה המאוחדת. ולאחר תקופת סינת-פופ כבדה, צצות להקות בריטפופ חדשניות ושמחות, ולבסוף, לונדון הופכת לעיר מלאת גורדי שחקים, שסובלת מפיגועים ורחובותיה מלאים בויכוחים פוליטים שמובילים לעזיבת הממלכה את האיחוד האירופאי.

כל זה, ועוד מחשבות על הממלכה כולה, מלווים אותי בתכנון הטיול ללונדון. ישנים דברים שחובה לראות: הביג בן, בקינגהאם פלס, הטאוור ברידג’ – כל אלה בגדר חובה. עליהם אני מוסיף את מוזיאון המלחמה האימפריאלי, סיור בשווקים ובהייד פארק, מוזיאון על הבליץ, לונדון איי, סיבוב פאבים, וגם לקפוץ לסטונהנג’ שלא רחוק מלונדון. כאשר אני עושה נסיעה קצרה לעיר בחו”ל, אני מתכנן כל יום לפי נושא מסויים. יום לשיטוט בעיר ללא מטרה, על מנת להרגיש את רוח העיר ואת אנשיה הרגילים. יום להיסטוריה על מנת להבין את מקורות העיר ומה עיצב את דמותה. יום תיירותי, כי מה לעשות, אין ברירה אלא להרגיש תייר. יום תרבותי של מוזיאונים ואטרקציה תרבותית כלשהי שאפשר למצוא, ועוד יום של שופינג ופרידה מהעיר. איפשהו ביניהם נכנסים גם כמה ערבים של חיי לילה. אני מתכנן את הנסיעה ללונדון בדרך זו, ומתכנן גם את הנסיעה לבריסטול, ומה אעשה שם מלבד ההופעה. בנטו, יהיו לי שבעה לילות וחמישה ימים באנגליה. נסיעה קצרה ומתומצתת. נותר רק לארוז ברוח לונדונית: זה מתבטא רק בז’קט קורדורוי בעצם, כי זו ההזדמנות היחידה שלי ללבוש אותו באופן לגיטימי לגילי. אני מוסיף גם את האלבום הראשון של מאט ג’ונסון בתקווה שאצליח להשיג את החתימה שלו איכשהו, ויוצא לדרכי. תחנה ראשונה: נתב”ג.

המאבק הלאומי לעגבניות ציוניות – תעמולה חקלאית במאה ה-21

הקיץ מגיע לסיומו, ההורים והילדים נערכים לפתיחת שנת הלימודים, וחגי תשרי מתקרבים. זה אומר, כמובן, שההכנות לסעודות החג מתחילות, והצרכנות עולה בהתאם. ועל פי צו שנחתם על ידי שר האוצר כחלון בינואר האחרון [1], בתקופה זו ניתן יהיה לייבא ירקות שונים ללא מכס, כדי להיערך למחסורים הצפויים בחגים הצפופים.

המועצות החקלאיות, כהרגלן, נאבקות בייבוא. אבל מי הן, אותן מועצות? המועצות החקלאיות, שריד קולקטביסטי עתיק מימי היישוב, מאגדות את החקלאים מהתחומים השונים, קובעות את היקף הייבול ואת גובה מחירי הסחורה. כך לדוגמה, חקלאי עגבניות מקדש ברנע שבנגב חייב ע”פ חוק להיות חבר במועצת הצמחים. הוא משלם לה דמי חבר, והמועצה מייצגת אותו, יחד עם כל החקלאים, מול המשווק – רשתות הסופרים, הסיטונאים וכד’. אילו אותו חקלאי לא יהיה חבר במועצה הייעודית לו, על כל המשתמע מכך, הוא למעשה עבריין חקלאי. בכלכלה סוציאליסטית מתוכננת, הדבר מתאים. לא רצוי או הגיוני, אבל מתאים. אין תחרות בין החקלאים השונים, יש איחוד חזק בין האיכרים, ויש להם כוח מול רשתות השיווק. בחלוף הימים, עם פתיחת השוק ובהתגברות השחיתות, הדבר לא עובד.

מה קורה בפועל? כמו הרבה מהארגונים הממשלתיים מימי מפא”י וההסתדרות, השחיתות היא מחלה בלתי ניתנת למרפא. המועצות החקלאיות מעסיקות עשרות או אפילו מאות עובדים מיותרים, ואלה מרוויחים מדמי החבר של החקלאים ומרשתות השיווק כאחד. כך לדוגמה, ב-2014 העסיקה המועצה לענף הלולים 210 עובדים ותקציבה היה 127 מיליון (!) ש”ח [2], תקציב וכמות עובדים לא ברורים. ההסבר לכך הוא תקציב למחקר ופיתוח, תשלום לוטרינרים וכד’. אבל ברור לכל שמשהו פה מסריח. מי נדפק? שתי קצוות השרשרת: החקלאי והצרכן. החקלאי מוכר סחורה בזול ולעתים קרובות בהפסד, בעוד שהצרכן קונה את הייבול במחיר אבסורדי. הרווח נמצא איפשהו באמצע – במועצות החקלאיות. בעוד שנטען שהכסף מושקע במחקר ופיתוח, הדברה, וטרינרים וכד’, הרבה כסף הולך למעשה למשכורות נאות של פקידים.

המועצות החקלאיות לא אוהבות את פתיחת השערים של כחלון. הוא מפחית את המכסים ואת מס הקנייה, כפי שעשה לדוגמה בדצמבר האחרון [3], ובכך מאלץ יצרנים מקומיים להפחית את מחירי מוצריהם בשביל להתחרות בייבוא הזול – במקרה שלנו, עגבניות זולות מטורקיה. כל זאת, כמובן, בשביל לשחרר את השוק הישראלי, ולאפשר מסחר חופשי יותר. אבל המועצות החקלאיות יתעקשו להשאיר את המחירים הקבועים גבוהים, ומשמעות הדברים עבורן זה ירידה בצריכה של חקלאים ישראלים, סגירת משקים רבים, ובסופו של דבר, החלשת כוחן. ללא חקלאים שמחוייבים לשלם להם 10% מהרווח הנקי השנתי, העסקנים של המועצות יהיו בצרות.

אז מה עושים? רותמים את הציבור למאבקן בייבוא. אין טעם להסביר את חשיבות המועצות, כי פשוט אין להן חשיבות. הסבר כלכלי גם כן לא יעזור, כי אז יבינו אזרחי ישראל שהם פראיירים, וישראלים שונאים להבין שהם פראיירים. אז עושים את הדבר הנוח.

“הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל” ~ סמואל ג’ונסון, 7.4.1775

הבהרה: אני לא טוען שהפקידים של המועצות הם נבלים. אבל בכל מקרה, הם מנצלים את הרגש הלאומי של אזרחי ישראל התמימים לטובתם. הנרטיב פשוט: המאבק על הייבוא הוא לא כלכלי, אלא לאומי. רכישת עגבנייה תוצרת כחול לבן היא אקט ציוני מובהק, מאבק נוסף באויבינו הטורקים ובראשם – ארדואן. תארזו את זה בעטיפה יפה מלאת סמלים, ותקבלו מודעת תעמולה משכנעת בעיתון הנפוץ במדינה:

מודעת מועצת הצמחים נגד הייבוא, ישראל היום 24.8.18

לא רק המועצות החקלאיות משמרות את השחיתות הקולקטיבסטית. דבר ראשון, עיתון מפלגת מפא”י שחזר מהמתים בדמות אתר מעוצב, מסייע להם. באופן אירוני, העיתון השמאלני משתמש באסתטיקה לאומנית:

“נראה כי דבר לא ירתיע את הממשלה מלהתנכל לחקלאי הישראלי”, “דבר ראשון”, 24.8.18

הסימבוליזם כאן יותר מעניין: העגבנייה הגדולה, המעוטרת בדגל טורקיה, רומסת את החקלאי הישראלי הלובש את דגל ישראל. אם לקנות עגבניה טורקית משמע דריסת דגל ישראל, יחשוב הישראלי הפשוט, אז לא אקנה עגבניה טורקית. אשלם כמה שקלים נוספים על תוצרת כחול-לבן. “דבר ראשון” לא יזכירו לכם את מחיר העגבניה הישראלית לעומת הטורקית, מחיר שנגרם כתוצאה מהמועצות האהובות על פלגי השמאל הסוציאליסטי, וגם לא יתביישו להגיד שממשלת ישראל “מתנכלת” לחקלאים, כאילו שזו כבר לא העבודה של המועצות שמתנכלות גם לצרכנים על הדרך, וכאילו שזו מטרתם בייבוא. כמו כן, “מגדלי העגבניות בנגב”, אם הם בכלל מסכימים עם המודעה שפורסמה בשמם, לא יזכירו לכם שעובדי השדה שקוטפים את העגבניות תחת השמש הקופחת הם לא ישראלים, יהודים, ובטח שלא קיבוצניקים מזוקנים, אלא תאילנדים שחתומים על חוזה של 5 שנים, גרים בקראוונים מאובקים ולא יודעים דבר על תכלית החקלאות הציונית. אין משמעות אמיתית למוצא העגבנייה – עבודה עברית היא דבר שחלף מעולמנו. אבל זה לא משנה. הציבור יעדיף לתמוך במאבק הלאומי, וישלם על העגבניה עם העוקץ. העיקר שהמועצות ימשיכו לעקוץ את כולנו.

מקורות:

[1] – https://www.themarker.com/news/politics/.premium-1.6407899
[2] – https://www.google.co.il/amp/s/www.themarker.com/amp/news/macro/1.2222490

[3] – https://m.ynet.co.il/Articles/5055106

שיבולת שועל, קורסיקאים, והיפוכונדריה: מהמדבר של הממשי אל המדבר האמיתי

היו אלה ימים של חוסר וודאות שהתגלגלתי למדבר. לרוב, חיינו נראים יציבים כשהם מבוססים על דברים יציבים. אנשים עובדים, לומדים, יוצרים, אוהבים או יורים במסגרת ברורה וקבועה, עם אנשים קבועים במקום קבוע. אולם, כשעומדים על קרקע לא יציבה, אתה נהיה לא יציב יחד איתה. חוסר הידיעה לגבי הצבא, אבטלה וחוסר משמעות החדירו בי יחדיו רגשות היפוכונדרים קשים מתוך השעמום המנטלי. נראה שבימים שאחרי תום בית ספר, אני הגעתי למדבר מטאפורי שבו כולם נעלמו ואני השורד האחרון. כולם נלקחו: חלקם לצבא, חלקם לשנת שירות, ומיעוטם לשירות לאומי. אתה יכול לצעוק, אבל במדבר של הבדידות אף אחד לא ישמע אותך. הייתי צריך הסחת דעת, וכסף. על שניהם אפשר לענות בעבודה קשה. ועבודה קשה עבורי היא עבודת שדה. וכך, חיפשתי עבודה בחקלאות. המשק הישראלי כבר עשרות שנים לא מעסיק ישראלים יהודים בעבודות חקלאיות של ממש. כשיש תאילנדים המבקשים עבודה בארץ הקודש זה פשוט לא משתלם לנסות להתחרות בתנאי שכר של הייטק. אז מכאן שזו לא עבודה זמינה במיוחד, מלבד החוות האידיאליסטיות שדוגלות בעבודה עברית. מקומות אלה מעודדים ישראלים יהודים לבוא לעבוד אצלהם, ואפילו מקבלים מענקים שמנים מהמדינה על מאמציהם הציונים. אולם, על מנת שהעובד יהיה רווחי, גיליתי שהם דורשים התחייבות של שישה חודשים לפחות. למרות זאת, התיאבון שלי לעבודת אדמה לא פסק, וחיפשתי התנדבות חקלאית. כך מצאתי את מטע הרימונים של איתן בבאר מילכה. ערב השנה החדשה שוחחנו בטלפון. קבעתי איתו שבתחילת ינואר אגיע לשבועיים של העבודה, כפי שהוא דורש במינימום. לאחר חגיגות הנובי גוד ארזתי תיק, ויצאתי לדרכי.

ארץ המדבר היא ארץ מוזרה. מלבד היצורים שחיים בה – חרדונים, יעלים, עקרבוטים ועוד – ישנם יצורים נוספים. חיילים ממומרים, חלקם יותר חלקם פחות, בדואים משבטים שונים, אפריקאים בדרכם לדרום ת”א, תאילנדים עניים שעובדים בשדות, קיבוצניקים אידיאליסטים, זואולוגים, גיאולוגים, ומטיילים מתבודדים. אחר הצהריים אני מגיע בקו מב”ש אל צומת קציעות שממחישה היטב את התופעה. מצד אחד, מתקן כליאה קציעות לאפריקאים. מאחוריי, בסיס קציעות להכשרת חיילי חטיבת גבעתי. מלפניי, שדות שעובדים בהם תאילנדים, ומימין פחונים של בדואים. אכן ארץ מוזרה ארץ המדבר. איתן מגיע לצומת, שכן היא נקודת האיסוף למתנדבים השונים, חלקם עוברים דרך ארוכה לנקודה זו, וחלקם עוברים דרך קצרה יותר. בהמשך גיליתי שאני עברתי את הדרך הקצרה ביותר. הוא יוצא מהאוטו בחיוך, ומפנה מקום בבגאז’ בשביל המוצ’ילה שלי. איתן לא מפתיע בהופעתו: גבוה קומה, שזוף יתר על המידה, לבוש בבגדי עבודה מאובקים. איתן מספר לי קצת על עצמו. צלם לשעבר במעריב, פרש מהחיים הבנאלים מהמרכז עם אשתו ושתי ילדותיו על מנת להגשים את חלומו: הקמת מושב חקלאי. באר מילכה הוקמה ב-2006 ליד נחל ניצנה והייתה למושב האחרון שהוקם עד כה, בארץ ובין יישובי ניצנה השכנים. במעין ניאו ציונות חלוצית, הוקם המושב החדש על ידי קומץ משפחות אידיאליסטיות במטרה להיות יישוב חקלאי שקט בעידן שבו השקט הוא כל כך נדיר. בעוד שתל אביב היא בועה, איתן מספר לי, גם יישובי ניצנה השונים הם בועה. נסיעה קצרה אל המטע, שמתברר שלא נמצא בבאר מילכה, חושפת בפניי את האזור במלוא הדרו: קערת מדבר אינסופית, מוקפת בהרים יפים וגדרות מסולסלים. פה ושם ניתן למצוא עץ, אבל אלה קמצנים בצל. והנה המטע. מאות עצי רימון, עירומים מעלים, עומדים בשורות על גבי טורים באמצע השממה. הגענו לבסיס המטע. האנגר מאובק עם כלים חקלאיים, קראוון מאובק ועוד בקתת בוץ. מאובקת, אבל באופן שלא נראה בעין. מהמדבר של הממשי, הגעתי למדבר האמיתי.